יוחנן סימון | Yohanan Simon

יוחנן סימון | Yohanan Simon
(3 בנובמבר 1905 - 31 בינואר 1976)

צייר ישראלי, הנחשב כאמן המייצג והמוביל של התנועה הקיבוצית. סימון נולד בברלין שבגרמניה, וגדל בשכונה בורגנית ומבוססת. הוא החל לצייר בגיל 5, אך בבגרותו פנה ללמוד רפואה באוניברסיטת ברלין. לאחר שני סמסטרים בלבד הפסיק את לימודיו ועבר ללמוד במסגרת הפקולטה לאמנות. בתחילה התמקד בפיסול, אולם בשנת 1926 נרשם לאקדמיה לאמנות בפרנקפורט ושם למד ציור אצל מקס בקמן ורישום אצל פטר רסמוסן. סימון אף הצטרף לרסמוסן בסיוריו בצרפת, איטליה ובספרד. 

בשנת 1928 עבר סימון לצרפת, שם התיידד עם הצייר הצרפתי אנדרה דרן, ממובילי תנועת הפוביזם, אשר השפיע עליו רבות בתחום הציור בצבע. בשנת 1931 החל סימון ללמוד בבית הספר לאמנויות יפות (Ecole Des Beaux-arts), כאשר במקביל שימש כעורך הגרפי והאמנותי של השבועון המצויר "וו", שהיה קשור לירחון האופנה היוקרתי "ווג". בשנת 1934 נשלח על ידי השבועון לסייע בהקמת סניף של "ווג" בניו-יורק, שם התוודע לעבודתו של הצייר דייגו ריברה על ציור-קיר הענק שלו ב"רוקפלר סנטר". סימון סייע בעבודות הקשורות לציור הקיר והתיידד עם ריברה, ושם ניטע בו הרצון לציור ציורי קיר בעצמו. עם שובו לפריז, התפטר מהעבודה בשבועון לאחר שגילה שהוא נמכר למפלגה הפאשיסטית. ב-1935 הציג סימון תערוכה יחיד ראשונה בגלריה "ז'אן קסטל" בפריז.

בשנת 1936, סימון עלה לארץ. היה בידו מסמך זכרון דברים עם עיתון 'הארץ' בדבר הקמת שבועון מצויר ומצולם, אולם הוא לא מומש כיוון שהעיתון נרכש בידי זלמן שוקן. סימון הצטרף לקיבוץ גן שמואל, שם שימש במגוון תפקידים - פועל חקלאי, נהג טרקטור, שומר לילה, אחראי על כוורות דבורים, ואפילו טבח. בתוך כך, בזכות כישוריו הגרפיים והנסיון שצבר בעיתונות בצרפת, הוא גויס בידי תנועת "השומר הצעיר", "ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי" וכן מפלגת "הליגה הסוציאליסטית" לצייר כרזות פוליטיות למענן. הכרזות שצייר סימון היו תעמולתיות באופן מובהק – בין היתר יצר כרזה עבור ציון 25 שנים למהפכת אוקטובר, כרזות אחד במאי, כרזה נגד הפצצה האטומית עבור ועדת השלום הישראלית ועוד. סגנונו הגרפי כלל קווי מתאר שחורים וכבדים וקומפוזיציות דינמיות ודחוסות. בהמשך סימון הוא היה פעיל בארגון ההגנה ושירת במחלקת ההסוואה של הפלמ"ח במלחמת השחרור. 

סימון עבר תקופת הסתגלות לחיי הקיבוץ במהלכה כמעט ולא צייר. לאחר שנות עבודה רבות, הסכים הקיבוץ להקצות לו יום מנוחה אחד בשבוע אותו יוכל להקדיש לציור. במקביל, הוא מונה לשמש כמורה ציור בסמינרים של תנועת השומר הצעיר, אליה השתייך הקיבוץ. בהמשך הוא היה פעיל בארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי, ומונה לעורך הגרפי של עיתון 'על המשמר'. 

עם שובו לציור, בתחילה צייר בסגנון פוסט-אימפרסיוניסטי עם השפעות הציור הצרפתי. בהמשך דרכו נע לעבר הסגנון האמנותי של הריאליזם החברתי. הוא פיתח סגנון ייחודי בהשראת עבודתו בקיבוץ, שהתאפיין בצבעוניות מונוכרומטית של גוני אדמה ותיאור עשיר ומונומנטלי של עבודת האדמה; חברי הקיבוץ העובדים מופיעים בציורים אלו כדמויות חסרות-פנים, גופניות מאוד, שקועות לגמרי בעבודתם, כך שהציורים הדגישו את העבודה כערך חברתי קולקטיבי מקודש. סימון המשיך לתאר את הווי הקיבוץ ואת החיים בו, שהוצגו בהם כאידיליים ומאושרים. ציורים אלו, שבזכותם התפרסם, באו לשקף את השלמות שבחיים השיתופיים, והדמויות שהופיעו בהם שידרו בריאות, עוצמה, אופטימיות והרמוניה עם הטבע. ציורי המשפחות, שתיארו סצנות של הורים וילדים, נודעו במיוחד אף כי זכו לביקורת בחוגי הקיבוץ הארצי, שסברו כי הבחירה לתאר רגעים פרטיים הינה חריגה מסוכנת מהנורמה, שכן היא מכווינה לעבר תא המשפחה הבורגני ולא לעבר חיי הקולקטיב. בציורים אלו סימון ביטא למעשה ביקורת על אורח החיים הקשוח בקיבוץ, והדגיש במיוחד את המגע הפיסי בין ההורים לילדים. גם מבחינה אמנותית הוא נפרד מהתלם האידאולוגי של התנועה הקיבוצית, שראשיה הושפעו מהאמנות הסובייטית וסגנון הריאליזם הסוציאליסטי: סימון הצטרף לקבוצת 'אופקים חדשים', שדגלה בציור מופשט אסתטי וב'אמנות לשם אמנות'. באותה עת היה עדיין חבר קיבוץ ונחשב לצייר סוציאליסטי, והצטרפותו הסתמנה כבגידה והפניית עורף לריאליזם הסוציאליסטי. לאחר 17 שנות חברות בקיבוץ, הוא נפרד מאשתו ועבר לתל אביב, שם פתח סטודיו לציור הוא חזר להיות צייר עירוני ושב להתנסויות שחווה בקרב הבוהמה הפריזאית. בהמשך חייו עבר להרצליה פיתוח ובמקביל היה לו סטודיו לציור בכפר האמנים עין הוד.

ב-1949 השתתף סימון בתערוכה הראשונה של הקבוצה במוזיאון תל אביב, וכן בארבע תערוכות קבוצתיות נוספות במסגרתה. ב-1951 הציג תערוכת יחיד ראשונה בחו"ל. ב-1952 הקים יחד עם עוד מספר אמנים את המכון לאמנות בסמינר אורנים, שם גם שימש כמורה, ושנתיים לאחר מכן פרש מ"אופקים חדשים" ביחד עם מרסל ינקו ואהרן כהנא. בשנים אלו המשיך ליצור ציורים תמטיים וכמעט מופשטים שכללו מוטיבים צמחיים, וזכו לכינוי 'מופשט וגטטיבי'. בשנתיים האחרונות לחייו המוטיבים הצמחיים שתיאר עטו מימד סוריאליסטי.

בין השנים 1953-1955 יצא סימון למסע ממושך באירופה ואמריקה הלטינית, יחד עם אשתו השנייה האופנאית פיני לייטרסדורף. מסע זה, שנעשה בהשפעת שלושת מוריו, הותיר בו חותם משמעותי, ובמהלכו הוא גם צייר כמה ציורי קיר במבנים יהודיים. כאמור סימון נחשף לציורי הקיר בעת ביקור בניו יורק, ולאחר מכן חקר את הטכניקה הזו והחל לעסוק בה בישראל. ציורי הקיר הראשונים שלו בארץ לא צלחו ולא השתמרו בשל תנאי האקלים השונים, אולם לאחר נסיונות רבים הוא הצליח לשפר את הטכניקה. 

סימון צייר ציורי קיר הן בארץ ישראל והן מחוצה לה, למשל: בקיבוצים גן שמואל, שער הגולן ועמיר, במפעל "שמן" בחיפה, סמינר השומר הצעיר בגבעת חביבה, מועדון צה"ל ביפו, מכון ויצמן למדע ברחובות, האוניברסיטה העברית בירושלים, המוסד לביטוח לאומי בירושלים, מלון המלך דוד בירושלים, בנין הפיס בתל אביב, בית הספר "רנסאנס" בסאו פאולו, ברזיל, מרכז השומר הצעיר בבואנוס איירס, ארגנטינה, הגימנסיום העברי בלימה, פרו ועוד. כמו כן צייר על גבי מספר אניות צים. רק אחד מהציורים שצייר במרכז ודרום אמריקה שרד, ובתחילת שנות האלפיים הוא פורק והועבר לארץ, והורכב בחדר האוכל של קיבוץ גן שמואל.

מלבד ציורי קיר, סימון גם עסק באופן אינטנסיבי ברישום. הוא רכש בטכניקה מיומנות גבוהה והדגים שליטה וירטואוזית בקווים. מקומו של הרישום ביצירתו של סימון השתנה לאורך השנים. בשנות ה-40 היה לו מעמד עצמאי, ופעמים רבות הרישומים התפתחו לכדי יצירות בפני עצמן. בשנות ה-50 הרישום שימש כאמצעי טכני לתכנון והגדלה של ציורי הקיר, ובשנות ה-60 וה-70 הוא תפקידו הצטמצם לכדי כלי הכנה לציור בלבד. בנוסף לכך, סימון היה גם מאייר וקריקטוריסט נפלא. הוא צייר קריקטורות רבות שהתפרסו בעלון הקיבוץ, ונהג לאייר את כל מכתביו. בשנות מסעותיו באמריקה הלטינית כתב ואייר ספר סיפורים ברזילאים. 

סימון זכה במספר פרסים על יצירתו: הוא זכה שלוש פעמים בפרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול מטעם עיריית תל אביב יפו (1945-6, 1953, 1961). כמו כן זה בפרס הקונגרס לתרבות יהודית, ניו-יורק (1951), פרס זכרון יעקב (1952), פרס הוועדה האולימפית הישראלית (1956), פרס גובליה, רמת גן (1958) ופרס ההסתדרות (1960). בשנת 2001 התקיימה במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית של יצירותיו, והאוצרת טלי תמיר כתבה ספר-קטלוג מחקרי מעמיק ומקיף על תולדות חייו ויצירתו.