יוסף זריצקי | Joseph Zaritsky

יוסף זריצקי | Joseph Zaritsky
(1 בספטמבר 1891 – 30 בנובמבר 1985) 

מגדולי הציירים הישראליים. זריצקי נולד בתחומי האימפריה הרוסית (היום אוקראינה). בין השנים 1910–1914 למד אמנות באקדמיה לאמנות בעיר קייב, והושפע מאוד מהצייר הסימבוליסט הרוסי מיכאיל ורובל. בין השנים 1915-1917 גויס לצבא הרוסי, ושירת בו במסגרת מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1919 עזב עם משפחתו לבית חתנו בעקבות פוגרום, והשאיר מאחוריו את כל יצירתו האמנותית. במשכנו החדש החל יצור עבודות קטנות בצבעי מים. 
ב-1923 זריצקי עלה לישראל והתיישב בירושלים, ושנה מאוחר יותר הצטרפה אליו משפחתו. בירושלים יצר ציורי נוף רבים בצבעי מים בהירים. אם בתחילה נטה לתיאור מדוקדק יותר של הטבע, בעבודת מאוחרות יותר עבר לתיאור חופשי יותר, עם נטייה לקומפוזיציה אקספרסיבית, כשהוא עושה שימוש בקווי הנוף כאמצעי הבעה בולט. הוא התבלט בגישתו המודרנית אל מול הציירים שפעלו בסגנון "ארץ ישראלי", כשהוא לא מתאר בעבודותיו דמויות מקומיות, גמלים או חמורים, ומושפע מהאמנות המודרניסטית הרוסית.

ב-1924 הציג זריצקי תערוכת יחיד ראשונה במועדון "מנורה" בירושלים, וכן בטכניון בחיפה. יחד עם הפסל אברהם מלינקוב, הוא יזם את התערוכה הראשונה של אמני ארץ ישראל במגדל דוד. בהמשך העשור עבר זריצקי להתגורר בתל אביב והמשיך ליצור בה תיאורי נוף ודיוקנאות. כמו כן הוא כיהן כיו"ר אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל. 

ב-1927 נסע זריצקי לפריז ושהה בה למשך מספר חודשים, שם נחשף לאמנות המודרניסטית המערבית של ראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת. בשובו לארץ, זריצקי השתתף בתערוכה של קבוצת "אגד", אשר עבודות אמניה משקפות את השפעת הציור הפוסט-אימפרסיוניסטי הצרפתי המאוחר, בדומה לסגנון שניכר בציוריהם של אמני "אסכולת פריז". בעבודותיו של זריצקי ניתן לראות משטחי צבע נרחבים ומשיכות מכחול חופשיות. 
בתחילת שנות ה-30, מיצב עצמו זריצקי בתודעה הציבורית בתור אמן מודרניסט. הוא פתח "סטודיה" לציור במרתף הבית בו התגורר בתל אביב, ואירח שם את הציירים יחיאל קריזה, אריה ארוך ואחרים. הסטודיו החזיק שנים ספורות, ובהמשך פנה זריצקי להתפרנס בעיקר מנכסי נדל"ן שבבעלותו. בשנים אלו פרחים מהווים מוטיב חוזר בעבודותיו. 

בשנת 1948 היה זריצקי ממייסדי קבוצת "אופקים חדשים". בתור ראש אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל, הוא קיבל הזמנה להציג תערוכה של אמנים ישראלים במסגרת הביתן האיטלקי בביאנלה בוונציה. הוא חשש שהצבעה כללית תוביל לבחירת אמנים בינוניים, וגיבש רשימת אמנים לתערוכה על דעת עצמו. צעד זה עורר שערורייה באספה הכללית של האגודה, והוחלט להרחיק את זריצקי. בתגובה לכך, מספר אמנים החליטו על פרישה מן האגודה והזמינו את זריצקי להקים אגודה עצמאית. בין האמנים הללו היו משה קסטל, יחזקאל שטרייכמן ויוחנן סימון. בנובמבר של אותה שנה הציגו חברי הקבוצה תערוכה במוזיאון תל אביב תחת השם "אופקים חדשים". היצירות שהוצגו לא היו אחידות מבחינה אסתטית, אך הדגישו את הרצון לשינוי האמנות המקומית בהשפעת האמנות הבינלאומית. בקטלוג התערוכה זריצקי התייחס לתפקיד האמנות בבניית האומה הישראלית הצעירה.
באותה עת, סגנון הציור של זריצקי השתנה לכיוון מודרני, באופן שהזכיר את תפיסתו של האמן המופשט וסילי קנדינסקי. הוא יצר סגנון מופשט ישראלי וייחודי, וביקש לקדם את האמנות המופשטת באמצעות "אופקים חדשים", בה הנהיג רוח של הפשטה. בשנת 1956 החליטו ינקו, סימון ואהרון כהנא על פרישה מ"אופקים חדשים", בין היתר במחאה על הכיוון המופשט ועל חוסר הדמוקרטיה בניהולה של הקבוצה. באופן עקרוני תפיסותיה האוניברסליות של הקבוצה נתפסו כמנותקות מהמציאות הישראלית, והיא ספגה ביקורת רבה על כך שנתפסה כבעלת שאיפות לכח ממסדי.

יצירות מונומנטליות של אמני "אופקים חדשים" הוזמנו להציג ל"תערוכת העשור" שנערכה בבנייני האומה בירושלים, לרגל 10 שנות מדינת ישראל, וזריצקי הציג בה ציור שמן גדול. בביקורו בתערוכה, דוד בן-גוריון העיר הערה מזלזלת באמנות מודרנית, ובעקבות כך הציור הועבר מהמקום המרכזי בו הוצג למיקום אחר. בעקבות זאת התעוררה שערורייה קשה בנוגע להתערבות השלטונית באמנות, ולאחר סגירת התערוכה זריצקי השמיד את הציור.

בין השנים 1949–1951 שימש זריצקי כמורה לאמנות בסמינרים שארגן הקיבוץ הארצי בקיבוץ יחיעם ונען. ב-1954 ביקר בישראל מנהל מוזיאון סטדלייק באמסטרדם, ורכש עבור אוסף המוזיאון 8 ציורים של זריצקי. בעקבות זאת, נתפס זריצקי כבכירי האמנים המודרניים הישראליים, והוא נסע לאירופה ושהה בה לסירוגין במשך שנתיים. הין היתר הוא הציג תערוכות במוזיאון סטדלייק באמסטרדם ובארמון האמנויות היפות בבריסל. 

החל מראשית שנות השבעים נהג זריצקי לבלות כל קיץ בסטודיו שקיבל בקיבוץ צובה, שם יצר אקוורלים מתוך התבוננות ישירה בנוף. בשנות השמונים הוא יצר שורה של ציורים בעקבות יצירות של אמנים מפורסמים כמו גויה, פיקאסו, שאגאל ואחרים. בשנים אלו, שהיו שנותיו האחרונות, הוא זכה להצלחה כלכלית וכן למחוות הערכה ציבוריות: השירות הבולאי הוציא בול עם ציור שלו, זכה לתואר יקיר העיר תל אביב, ומוזיאון תל אביב הציג תערוכה רטרוספקטיבית מקיפה שלו, כמו גם הקרין סרט תיעודי אודותיו. 

זריצקי זכה לשתי תערוכות מיוחדות לרגל יום הולדתו: בשנתו ה-50 הציג תערוכת יחיד בבניין "הבימה", ובשנתו ה-60 נערכה במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו. הוא היה הראשון לזכות בפרס סנדברג (1968) המוענק על ידי מוזיאון ישראל, וכן זכה בפרס דיזנגוף (1942), ובפרס ישראל (1959).