לאה ניקל | Lea Nikel
לאה ניקל | Lea Nikel
(1918 - 2005)
ציירת ישראלית, נולדה במערב אוקראינה ועלתה ארצה עם הוריה בשנת 1920. גדלה בתל אביב, והחלה ללמוד ציור בגיל 16 עם חיים גליקסברג. בתחילת שנות הארבעים נישאה, והפסיקה לצייר בשל בעיות כלכליות וקשיים בזוגיות. בשנת 1946, לאחר שנפרדה מבעלה, למדה במשך שנתיים בסטודיו של יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, מקבוצת "אופקים חדשים". סגנון הציור שפיתחה מאופיין בטכניקה מופשטת, צבעוניות עזה ושימוש בפורמטים גדולים, כשהיא מרבה להשתמש בטכניקות של חריטה, ציור באצבעות, טפטוף ושרבוט.
בשנת 1950 נסעה ניקל לפריז, שם נשארה עד 1961, וחוותה את האמנות האירופית בתקופה המכריעה שלאחר מלחמת העולם השנייה. היא התערתה בחיים האמנותיים בעיר והושפעה מהאווירה הקוסמופוליטית בה. התוודעותה לסגנון ה"טאשיזם", המבוסס על זרימת והתזת צבע, חוללה מפנה ביצירתה, אך היא המשיכה לבנות קומפוזיציות מאורגנות. את תערוכת היחיד הראשונה שלה הציגה בגלריית קמרינסקי בתל אביב, ובפריז הציגה תערוכת יחיד בגלריית קולט אלנדי (Galerie Colette Allendy).
לאחר שובה ארצה השתתפה ניקל בתערוכה קבוצתית בבצלאל ובמוזיאון תל אביב. בשנות ה-60 וה-70 התגוררה ויצרה בערים שונות בעולם: היא חזרה שוב לפריז, חיתה ברומא, והתגוררה בניו יורק בשני פרקי זמן שונים, כאשר באחד מהם היתה דיירת במלון האמנים הידוע צ'לסי הוטל. בשנת 1964 ייצגה את ישראל בביאנלה בונציה, יחד עם יגאל תומרקין ואריה ארוך.
ב-1995 נערכה תערוכת רטרוספקטיבה לניקל במוזיאון תל אביב לאמנות, ב-2002 הוצגו עבודות חדשות שלה בגלריה זומר אמנות עכשווית בתל אביב, וב-2004 מוזיאון מאנה כץ בחיפה הציג מבחר מיצירותיה מתקופת מגוריה בפריז. ב-2005 נפטרה ניקל, ונטמנה בבית העלמין במושב קדרון.
לאה ניקל זכתה במגוון פרסים על יצירתה: פרס משרד החינוך והתרבות לציור (1968), פרס סנדברג לאמנות ישראלית מטעם מוזיאון ישראל (1972), פרס דיזנגוף (1982), מדליה מטעם אונסקו על פעילותה בסדנה ניסויית בצרפת (1985), פרס גמזו (1987) ופרס ישראל לציור, יחד עם מנשה קדישמן (1995). כמו כן זכתה בתואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה מטעם מכון ויצמן למדע, ובעיטור אבירת מסדר האמנויות והספרות מטעם שר החוץ הצרפתי.
